דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
כאשר לא מתיימרים מגיעים רחוק, או מה ההבדל בין "מפיסטו", "אישה בורחת מבשורה" ו"ארוחות טעימות" ואיך ייראה התיאטרון שלנו אם יתמקד במה שהוא הכי טוב בו.
14:52 (30/03/16) מיקי מינץ

מה דינם של עיבודי יצירות ספרותיות לבמה? תרגומים ושלל ירקות? צפיה ב3 הצגות, 2 של הקאמרי ואחת משותפת לזה ול"הבימה" הביאו אותי למסקנה שהעדיפות היא למחזה מקורי שיועד מלכתחילה לבמה. ב"אישה בורחת מבשורה" על פי ספרו של דויד גרוסמן לא היה סיכוי להעברה אותנטית של הסיפור ומשמעותי לבמה, על אף המשחק הנהדר של דרור קרן ואפרת בן צור, הבמאי והדרמטורגית לא הצליחו בעבודת העיבוד, אבל זאת לא אשמתם, כשמטפסים על עצים גבוהים (ויצירה של גרוסמן באורך 650 עמ' לערך היא בהחלט עץ שצמרתו בשמיים), לפעמים לא מוצאים את הדרך חזרה. האופי המחזמרי של העיבוד, המקליל, דווקא חוזר כבומרנג, לא באנו לערב שירה בציבור. הבעיות של האם והחייל, סגירת המעגל שהחל במלחמת ששת הימים, כל אלו הובנו, אבל מה שמשנה לנו הוא התהליך והעולם הפנימי, אמנם אפרת בן צור מצליחה לגלם את אורה ולהראות ניואנסים של נוירוטיות הולכת וגדלה, אך המבנה אינו הולך אחריה, כך אנחנו מוצאים את עצמנו בשלל סיטואציות מאוד ישראליות: מסיעים חייל לצבא במונית של נהג ערבי, נפגשים בברסלבים מרקדים, שיחות עם מי שמטייל בדרום אמריקה וכיו"ב מבלי להבין את הערך המוביל של המחזה: האימהות. מפיסטו לעומתו, עלה על עץ גבוה אחר, להתחרות עם הסרט המופתי מ1981, איתי טיראן סחב על גבו את ההפקה המושקעת והגרנדיוזית, לצד תפקידי משנה מעניינים של אלי גורנשטיין וצוות שחקנים נהדר, תחושת הסיאוב שהשלטון מכריח אותך לעבור כדי לשרוד במקצועך וחשיפת היהירות האידיאולוגית שהופכת לקרנפיות בפועל עוברת, מצד שני, הפזילה למצב התרבות בישראל של היום קצת מקומם (אסור להשוות) ובחלק השני של ההצגה מתבלט דודו ניב בתפקיד גרינג ומציל אותה מהבעיה העיקרית שלה: חוסר בקתרזיס. לעומתם, המחזה "ארוחות טעימות" בולט ואפקטיבי יותר: החדשות הטובות: שלומי מוסקוביץ' בתיאטרון הרפרטוארי החדשות הפחות טובות: שלומי מוסקוביץ' צריך להתרגל לתיאטרון הרפרטוארי. למרות זאת הוא עדיין יורה לכל עבר, המתנחלים, התחסדותם של אנשי השמאל שפועלים מתוך סובלימציה של רגשות אשם, השסע החברתי לעומת האימהות (לימור גולדשטיין בביצוע נהדר), הרצון להגשמה עצמית שמתבטא בדמות של נטע, (שקצת מזכירה דמות ממחזה אחר של מוסקוביץ' בשם "שבוע") בביצוע כובש של נעמה שיטרית וכמובן האהבה הבלתי אפשרי בין מתנחל לבת של גדעון לוי דמיקולו, הכל נמצא שם במחזה. ולמרות שיש פה לעיתים התמסחרות מסוימים, המחזה קולח והבדיחות מצחיקות. הבעיה היחידה היא הקפיצה הקוונאטית משהו בין המערכה הנהדרת בבית המשפחה, והתפאורה המינימליסטית של ספת ענק המסמנת הכל, לבין סצינת החתונה בהתנחלויות, אמנם עבור איש השמאל, מדובר בחוסר ברירה בגלל חוסר כסף (פיטורים וחוסר רצון לשלם עשרות אלפי שקלים למקום בורגני ודוחה בשם "קצה האחו" שמוכר לחתן ולכלה הפתיים "אווירת קיבוץ של פעם"), מצב קומי מובהק, מצד שני השינוי שעובר האב הדתי, לא ברור ואין לו הצדקה תהליכית. למרות זאת, בסך הכל, מדובר בעבודה טובה, על גבול ההברקה והלוואי והיינו זוכים לעוד כאלו על בימתנו המרכזיות. למעלה: צילום מתוך "ארוחות טעימות". צלם: אלון ז'ראר